top of page

גישה טיפולית

"האנליזה הקלסית גילתה את יגונו של הילד בתוככי המבוגר ופסיכולוגיית העצמי גילתה את יגונו של המבוגר במעמקיו של הילד... כוונתי היא כי יגונו של הילד הבודד בסיסו בהכרה העמומה שהעתיד לא יתגשם. מלוא כל מעגל החיים כלול בתוכנית הגרעינית של העצמי... אי הגשמתה של תוכנית זו מתעורר כהטרמה על ידי הילד המדוכא וחסר התקווה, אשר פונה להשגת עונג במקום להגשמת התוכנית" (היינץ קוהוט, אבי ומייסד "פסיכולוגית העצמי". מתוך הספר "פסיכולוגית העצמי וחקר רוח אדם. הרהורים בגישה פסיכואנליטית חדשה").

מאז 2012 אני מטפל בקליניקה פרטית ברחוב גאולה בתל-אביב. אני מטפל ומדריך על טיפול בילדים, נוער ומבוגרים ברוח פסיכולוגיית העצמי וברוח הפילוסופיה והפרקטיקה הבודהיסטית בכלל וזרם המהיאנה בפרט.

משלב גישות פסיכואנליטיות וטיפול מבוסס מיינדפולנס (MBSR) לחיזוק ערך עצמי, לטיפול בהפרעות דיכאון וחרדה, הפרעות אישיות, התנהגויות כפייתיות, התמכרויות, הפרעות פוסט-טראומטיות ולטיפול במצבי משבר.

עובד גם עם משרד הביטחון (אגף משפחות, הנצחה ומורשת) ועם חברות "מתן-מיתר״ ו"מצבים" המעניקות שירותים פסיכולוגיים לעובדות/ים במגזר העסקי

מקורות השראה מרכזיים בעבודתי הטיפולית
DSC_2935.jpg

פסיכולוגית העצמי

בלב ליבה של פסיכולוגיית העצמי עומדת ההיחלצות מן הרוע כהסבר האדם, וההעזה לשוב אל חזון האמונה בכינון עצמיותו על-ידי סולידריות אנושית, אחריות אתית ואמונה בטוב.

במרכזו של המרחב הטיפולי מציב קוהוט, אבי הגישה, את מושג "האדם הטרגי". זהו מעבר מן "האדם האשם" המוכר מהפסיכואנליזה הקלסית, אל האדם העכשווי: אדם אשר מעבר לדחפים הגוזרים את דינו למאבק קיומי בקונפליקטים לא מודעים, איננו חדל מהכמיהה לשיקום העצמי משיברונו, וחותר לחוויית עצמי הרמונית, לכידה והמשכית.

פסיכולוגיית העצמי מציבה במרכזה את האמפתיה ואת הזיקה הייחודית של יחסי זולתעצמי, המושתתים על משוקעות אמפתית של אדם בזולתו. אלה, בפשטות, מהווים את המצע המאפשר תהליכי שינוי והתמרה.

בודהיזם

המסורת מספרת כי איש רגיל היה הבודהה, "זה שהתעורר".

 

שאלה אחת בערה בו: מאין אי-הנחת שנוכחת בכול וכיצד ניתן להקל עליה. ניתן לראות בבודהה - אשר לימד לפני כ-2600 שנים -   את הפסיכולוג הראשון. ה"דהרמה", התורה אותה לימד, הינה דרך חיים שכל עניינה הוא הדרך לשחרור, פתרון הסבל ואי-הנחת. אין מדובר בהגות מופשטת, כי אם בתורת מעשה.

בדרשה הראשונה שנתן הבודהה, המכונה גם הדרשה "שהניעה את גלגל הדהרמה" ואשר מהווה עד היום בסיס משותף לכל הזרמים הבודהיסטיים, לימד הבודהה את "ארבע האמיתות הנאצלות", לפיהן:

1) ישנו סבל (דוקהה בסנסקריט) הנוכח בכול.

2) לסבל ישנן סיבות וגורמים [בנקודה הזו נעצרה לעת עתה הפסיכולוגיה המערבית] .

3) קיים מצב של הפסקת הסבל.

4) ישנה דרך לשחרור מהסבל.

הדרשה הזו הייתה אירוע מכונן וחוללה את אחת התנועות הרוחניות המרתקות שיצר האדם. אלא שלפני שהרצה בפני תלמידיו את דבריו על הסבל, לימד הבודהה את דרך האמצע ואמר:

בהיקו [נזירים], על היוצא מחיי בית להימנע מהיות באחד משני הקצוות. מהם השניים? ישנה הכמיהה המתמסרת להנאות החושים, שהן נחותות, נמוכות, המוניות, לא נאצלות וחסרות תוחלת. וישנה הכמיהה לעינויים עצמיים, שהם מכאיבים, לא נאצלים וחסרי תוחלת. בהימנעו משני הקצוות השיג הבודהה הבנה עמוקה של דרך האמצע, שפוקחת עיניים, שמביאה לידיעה, ומובילה לשלווה, לידיעה ישירה, להתעוררות, לניבאנה. ומהי דרך האמצע? זוהי דרך האמצע כפולת השמונה: השקפה נכונה, כוונה נכונה, דיבור נכון, פעולה נכונה, אורח חיים נכון, מאמץ נכון, תשומת לב נכונה, ריכוז נכון. זוהי דרך האמצע שהשיג הבודהה, והיא פוקחת עיניים, מביאה ידיעה, ומובילה לשלווה, לידיעה ישירה, להתעוררות, לניבאנה. (דהמצקפווטנה-סוטה, סמיוטה ניקאיה LVI, 11)

IMG_18491.jpg

"ללמוד את הבודהיזם הנו ללמוד את העצמי. ללמוד את העצמי הנו לשכוח את העצמי. לשכוח את העצמי הנו להיות אחד עם הכל". 

מורה הזן דוגן בן המאה ה-13

bottom of page